חיפוש
דלג על חיפוש
עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

בחדר הניתוח

בוקר של יום קיץ בחדר לידה, שוצף קוצף ומתרגש, כמו גלי הים הסוער בתקופה זו.  אמהות, ילודים, מיילדות , רופאים, בני משפחה, כוחות עזר, בת שירות... באים, הולכים מתרגשים ונרגעים לסירוגין קולות של שמחה, קולות של כאב. בכל ההמולה הזו נכנסתי פעמיים לענות לקריאות בחדר 5. זה לא חדר שאני מופקדת עליו, אך הייתי פנויה, וכך הכרתי (הכרות מאוד לא מעמיקה) את ר' ואת אימה.
ר' היא בחורה בשנות העשרים לחייה. היא שמנמונת, עם עינים בהירות, שיירי איפור ניכרים מבעד לאגלי הזיעה והכאב. משעות הלילה היא בחדר לידה, ועכשו היא כבר ב"פתיחה גמורה". כואב לה, האפידורל כבר לא עוזר, היא צורחת ומתפתלת. אמה, אישה נאה, נראית צעירה מכדי להיות סבתא, אני מהרהרת לי בינות למילים המוטחות כלפי... האמא קצרת רוח, אינה מוכנה להיות סבלנית עוד כלפינו- הצוות, רוצה הכל, כאן ועכשו בשביל בתה . אני קוראת לרופא המרדים שיסייע לי לסעוד את היולדת.
אח"כ אני נענית לעוד קריאה של ר', משהו לגבי המוניטור שלא רושם...
כך עוברות השעות בין לידה לטיפול בילוד וביולדת, פונה אלי אחראית המשמרת- להכנס לניתוח של ר': "הופיעו ירידות בדופק, היא בפתיחה מלאה כבר כמה שעות, ראש הילוד עדין גבוה, והיא מותשת".
אני עוזבת את שאר פעילותי והולכת לחדר ניתוח, בעקבות האלונקה שר' מועברת עליה. בכניסה, שניות אחרי שלבשתי מחלצות ירוקות ועטיתי מסיכה על פני, פונה אלי האחות בחדר, "את יודעת שהיא לא רוצה לראות את הילד?"
היא מפטירה לעברי. אני מתפלאה, "למה לא?"
"היא אמרה שהילד הזה הוא לאימוץ"... היא ממשיכה באגביות מסוימת, תוך כדי פתיחת חבילות ירוקות סטריליות לטובת הניתוח הדחוף. אני נדהמת אך מבטלת את דבריה בהנף יד, "מה פתאום? לא אמרו לי דבר בנידון"...
אני שחוקה מהמון רגעים מתוחים ועמוסים של קיץ, וכמעט שנגררת אחרי מילותי, אך מיד אני תופסת שאולי,בכל זאת יש כאן משהו שכדאי להתעדכן בו.
אני מספיקה לרוץ להתקשר לאחראית שלי, רגע לפני שמתחילים בניתוח.
" מה לא ידעת?!" היא משיבה לי באי נוחות ניכרת מהמצב.
"...הייתי בטוחה שאת יודעת- זה ילד שיימסר לאימוץ, היא לא רוצה אותו!!!"
אני חוזרת מהר לחדר, בדיוק לאחר פתיחת הבטן, בדיוק בזמן לקבל בידי את הרך הנולד מידי המנתח.
הוא צורח לפני שאני מניחה אותו על המשטח המחומם. רופאת ילדים נמצאת איתי, בשגרה של ניתוח דחוף.
אני מספיקה לעדכן אותה שיש מי שמעדיפה לשכוח את הרגע והצווחה הזו.
ושתינו שמות פעמינו לצאת מהחדר, ולהפרד מקולות המוניטור והמנתחים שעכשו כבר נמצאים בתחילת ה"סגירה" של הבטן. הרף עין קל חולף, הרופא המרדים ממהר אחרינו, "היא התחרטה", הוא מעדכן, "היא מבקשת שתראי לה את הילד"...
אני מסתובבת עם הבן שבידי, מתקרבת למראשות המיטה שעליה שוכבת אמא. אני מפשילה מעט מהסדין שבו עטוף הילוד, כדי להראות לאישה את פרי בטנה, לרגע אחד בלבד, שבו אני מספיקה להבחין בדמעות ששוטפות את עיניה, ופיה ממלמל: "זה מספיק..."
זה מספיק?

דרג את הכתבהדירוג כתבה בחדר הניתוח: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
2 מדרגים
עבור לתוכן העמוד