יקיצה

אישה בחולצה אדומה נכנסת לחדר הקבלה, היא מחייכת אלי...אני זוכרת את החיוך הזה.

אני זוכרת את המבט הספק- מחייך, ספק- עצוב הזה.

"אני מכירה אותך, נכון? את ילדת כאן?" אני מעיזה.

"את ִילדת אותי", היא משיבה מבעד לחיוך מבויש.

זה עדין לא מבשל אצלי את ההכרה לגבי זהותה...

כל כך הרבה נשים חולפות בימינו ובלילותינו בחדר לידה...

הן משתנות כשהן בבגדיהן, השיער נראה שונה, הגוף לבטח משתנה, אחרי לידה הן כמו גובהות, ומאבדות את עוביין, וגם הפנים מישתנים: החרדות והחששות חולפים, או מתחלפים באחרים. כתמי ההריון לעיתים דוהים, גם חוסר השינה של סוף ההריון חורט בפנים קוים אחרים מאלו שמביא חוסר שינה של תינוק חדש.

היא מזהה את הקושי שלי להתמקד: "היו לי הרבה בעיות, היה לי הידרופס כמה פעמים..."

זה כבר גלגל הצלה ענק! עכשו אני נזכרת.

חנה היתה בלידה רביעית כשפגשתי בה לפני כמה חודשים. היא הגיעה עם הפניה שהרופא שלה נתן לה כחודש לפני הגיעה. היא ילדה שלושה ילודים מתים עד שהגיעה להריון הנוכחי, לא היו לה ילדים.

היא הגישה לי את ההפניה, שבה הוצע לה להתאשפז, עקב סיפור חוזר ונשנה של הידרופס בין שבוע 32 ל 36 .

כשהיא הגיעה אלינו לחדר לידה כבר היתה חנה בשבוע 37 להריון רביעי. היא סיפרה לי שערכו לה את כל הברור, ללא ממצא... אני שמה לב שהיא מתמצאת בבירור שעברה: היא מכירה את הבדיקות ואת התוצאות.

היא לא נראית לי מיואשת או מפוחדת...

אישה כמוה אני רואה ברחוב, כל יום, כמה פעמים...

בדקות שחולפות עד שאני מחברת את מתמר המוניטור כדי לשמוע את דפיקות לב העובר, אני מרגישה את הדופק שלי הפרטי מגיע לשיאים חדשים בתחום "הלמות הלב"...

 

...שמענו שתינו את דפיקות הלב הקטן שפועם בבטנה, והיא נאותה להתאשפז...

אני לא יכולתי להימנע מלחשוב: איך אישה עוברת עוד הריון, עם כל החרדות, אחרי שלושה אבדנים? איך היא עוברת דקה אחרי דקה ביממה? איך היא חיה עם ה"אין" הענק הזה? כמה עטיפות של הגנה היא עוטה עליה כדי לשרוד עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, ולצרף אותם אחד לאחד לכדי הריון שלם?...

כעבור כמה ימים פגשתי את חנה שוב, בלידה.

הרגשתי אותה מרוחקת, בלתי ניתנת למגע. הזכרתי לעצמי שאין לי כלים להבין את נפשה של אישה כזו, רק להיות שם לידה, לתמוך, ולאפשר לה לעבור את הלידה באופן שיתאים לה ביותר.

חנה ילדה בן. נחמד, חיוני, משקל בנורמה...

הכאב של אימו לא נחרט בו, או שמא-יתכן שלא?...

עכשיו היא מלווה את גיסתה בלידתה.

"איך את?" אני שואלת, היא מספרת שהילד שלה בסדר, גם עכשו היא לא יוצאת מגדרה, אני מהרהרת לי, כך היא מוגנת.

"...כשנתת לי את הילד שלי בלידה, ואמרת לי: הנה הילד שלך, אני הרגשתי שזה קורה למישהי אחרת, אני הייתי כמו בתוך חלום..." היא מוסיפה.

איפה מתחיל החלום, מאין מגיעה היקיצה?...

דרג את הכתבהדירוג כתבה יקיצה: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
עבור לתוכן העמוד