יומני היקר 2

יומני היקר 2

כמוני יש הרבה, מיילדות, שמצד אחד אוהבות מאוד את עבודתן, ומצד שני , יוצאות מאוד מתוסכלות מדברים שקורים יום יום בחדר לידה שלהן, ולדעתן- היה יכול להיות אחרת....לטובת היולדות, כמובן.

חברתי הטובה, אשר עובדת באחד מבתי החולים בצפון הארץ, שיתפה אותי במכתב שהיא כתבה לאחד מהרופאים אצלה במחלקה...
ודרך אגב, לא קיבלה ממנו תשובה  לאותו המכתב...

היא הסכימה שנשתף אחרות במה שנכתב...(כמובן עם שמות בדויים):

 

לד"ר גיא - שלום

עוד לא יצא לי שכתבתי מכתב מסוג זה לרופא אצלנו, זו לא הפעם הראשונה שרציתי לכתוב, אך אני מרגישה  צורך רב לכתוב  לך, ומאמינה  שגם אם לא תסכים איתי, תהיה קשוב למה שאני רוצה להגיד...

ה"פרשה" הזו עם הזוג שדיברתי איתך עליהם אתמול בערב- לא יוצאת לי מהראש, ומדכאת אותי.  לא בגלל ההחלטה הסופית, ולא בגלל שאולי לא ניהלתי את הלידה מספיק טוב (למרות שלפי הרגשתי, האישה התקדמה בלידה שלה..לאט לאט... 9 ס"מ. שוב 9, שוליים, שוליים דקים מאוד, רושם של פתיחה מלאה..)

אני מבינה, כפי שהסברת לי, שההחלטה הסופית, במיוחד לאור העובדה שלאישה לא היה שמץ של מושג איך ללחוץ, ואני עדה לזה בעצמי- היתה נכונה מקצועית.

לדעתי, וזה מה שמעסיק ומדכא אותי, הניהול הפסיכולוגי של העניין- היה רע, ואני רוצה להסביר:

בקורסים שלי להכנה ללידה, אני מנסה להעצים את הזוגות בזה שאני מעודדת אותם להיות  שותפים להחלטות לגבי תהליך הלידה שלהם, עד כמה שניתן.  ההרגשה ששיתפו אותם, גם אם תוצאות הלידה לא היו כפי שציפו או קיוו, נותנת להם איזושהי הרגשה של שליטה והסכמה, ומונע, במידה מסוימת, רגשות  תסכול עמוק, ואפילו טראומה. (אשר, כפי שאנו יודעים, יכולים להביא לדיכאון לאחר לידה, ומלוות את האישה חודשים, ואפילו שנים, ויתכן גם לכל חייהן).   נכון, כך אני מסבירה לזוגות בקורס, שלפעמים זה לא מתאפשר, כשיש ברדיקרדיה רצינית, כשהאישה או התינוק בסכנה מיידית, אנו עושים את הנחוץ במהירות האפשרית, מסבירים מהר, מחתימים (אם דרוש ניתוח) ומבצעים.

אחרי כן יש יותר זמן להסביר בשקט למה זה היה נחוץ... וכשהזוג מבין שהיתה  סכנה, קל יותר לעכל שטוב שהניתוח נעשה.

לא כך הדבר, אני מסבירה, אם מדובר על חוסר התקדמות בלידה...

לרוב, יש רמזים שההתקדמות איטית מדי, או לא היתה התקדמות בכלל, והזוג מתכונן נפשית לכך שיתכן שיהיה ניתוח בהמשך.

במקרה שלנו, לדעתי: היה צריך לתת לזוג הזה יותר זמן לעכל את המעשה!  גם אם פתאום הבנת שהאישה לא התקדמה ב 3 שעות, דבר שאני חולקת עליו, אבל כך אתה הבנת את זה, וגם אם המיילדת גילה  מהר מאוד הבינה "שאין עם מי לעבוד", (לחיצות חסרות כל תועלת מצד האישה) אני די בטוחה בהרגשה שלי, שהטראומה היתה פחותה, אם היית אומר להם, ושמעתי אותך אומר את הדברים האלה בעבר:  "אני מתרשם כעת, שלמרות שהמיילדת נתנה לכם להבין שהתקדמת, לא היתה התקדמות אמיתית ב 3 השעות האחרונות. את עדיין עם שוליים, וכך היית כבר הרבה זמן, מ 20:00 בערב. במקרים אלה אנו ממליצים על ניתוח.  אם הזוג מגיב ב"שוק", גילה  אמרה שהיא מעולם לא ראתה זוג כל-כך "לא מאמין" למה שהם שומעים, לדעתי היית צריך לתת להם פסק זמן קטן, אפילו כשעה, עד לבדיקה הבאה, אשר בוודאי תוכיח שעדיין אין התקדמות...

וזאת כדי לעכל  את הדברים....

התינוק לא היה בסכנה- אם השעה היתה 13:30 בצהריים במקום 23:30 בלילה, יש סיכויים רבים שהיו מחכים זמן לא מבוטל עד שהצוותים היו גומרים ארוחת צהריים, ולעומת זה כאן מדובר על סכנה נפשית , כי ניהלנו לדעתי ממש לא נכון.    

אם אתה חושב שזו חוצפה מצידי להגיד לך איך היית צריך להתנהג, ושלא הייתי כותבת מכתב כזה לרופא בכיר אחר, כמו ד"ר דרור או ד"ר לוין, אולי זה נכון ואולי זה לא נכון...

זה לא סוד, שאני נלחמת עבור הבריאות הגופנית  והנפשית של היולדות שאני מטפלת בהן, ואני לא מסוגלת, (ותאמין לי שהיו לי חיים יותר קלים ונוחים והבריאות הנפשית שלי עצמי היתה יותר טובה אם כן הייתי מסוגלת), אבל אני לא מסוגלת לעבור את המקרה הזה  (ועוד מקרים אחרים) סתם כך, מבלי לבטא את מה שאני מרגישה, מאמינה...

גם אם תספר לי בהמשך שדיברת עם הזוג והם יצאו מבינים יותר, והשלימו עם העובדות, והשיחה היתה טובה בשבילם, (ואני מאוד מקווה שכך היה), אני עדיין מרגישה צורך להגיד את מה שאני חושבת.

אז אני מקווה שאתה קורא את המכתב הביקורתי הזה ברוח טובה.  ברור לי שחשוב שנדבר על זה, יחד.

בהערכה

דנה

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה יומני היקר 2 : 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
עבור לתוכן העמוד