אולי אלוהים יכנס...

יונית שכבה במיטה בחדר מספר שתים. היא  לא נראתה כואבת במיוחד, לא הפגינה אי נוחות בולטת מהמצב, ולא ניכר בה  קוצר רוח של מי שכבר יומיים באה והולכת בין פרוזדורי בית החולים.
אישה שמנה, חייכנית ונעימה. פניה צעירות ונאות, אך הגוף השמן והמוזנח משהו מסגיר את ארבעים שנותיה. זהו הריונה הראשון, והיא כולה נרגשת לקראת המפגש עם ביתה הקטנה: בהניחי את מתמר המוניטור על הבטן האדירה מחייכת יונית בהנאה גדולה למשמע מנגינת הלב הקצובה.
גבר רזה ונאה נלווה אליה, נראה היה כי הם אוהבים ותומכים זה בזו, אך הוא לא שהה לידה כל הזמן. רגעים לא מעטים היתה לבדה, ברגעים אחרים היו באות לבקרה נשים מסגל בית החולים. היו שהכירוה מבית האבות בו עבדה  בשנים האחרונות כמטפלת בקשישים.
השעות נקפו, וככל שהמשמרת הלכה והתקרבה אל קיצה, כך למדתי לחבב את יונית.
היתה מידה של צניעות וענווה בדרך בה לא תבעה מאיש יותר מדי.
כשבן זוגה יצא לעשן, או להתאוורר, גיבתה אותו במילות עידוד: "תצא, תנשום אויר, מה יש לך לעשות כאן כל כך הרבה זמן"...  בשני החדרים הנוספים בהם טיפלתי היתה פעילות רבה, וגם כלפי היא הפגינה הבנה: "הכל בסדר", השיבה כששאלתי אם היא זקוקה לדבר מה... אחר כך הוסיפה: "אולי תביאי לי שמיכה..." כששבתי עם השמיכה ופרשתי אותה עליה, שמתי לב שהחלון בחדר פתוח, ניגשתי לסגור אותו.

"תשאירי בבקשה את החלון פתוח" אמרה יונית, " אולי אלוהים יכנס דרכו, יראה כמה אני רוצה כבר ללדת, ויעזור לי "... 

דרג את הכתבהדירוג כתבה אולי אלוהים יכנס...: 3 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
עבור לתוכן העמוד