סיפור אמיתי על אמונה שלמה או הסיפור על "הפנינה"

 

מוקדש באהבה למיילדות חדר לידה בבי"ח לניאדו ולעפרית

 


יום אחד, לפני הרבה שנים, הגעתי לעבודה בחדר לידה למשמרת ערב. חניתי את האוטו בחניון בין השלוליות, עליתי במעלית לקומה השלישית ואילנה המזכירה פתחה לי הדלת הגדולה על ידי לחיצה על כפתור הקסם ונכנסתי. בניגוד למה שקורה בדרך כלל, היה שקט ורגוע ואנחנו המיילדות פיללנו למשמרת שקטה ולידות נעימות. בשעה 18:00 באה אלי מרגלית שעבדה במיון וסיפרה לי על האשה שהיא עומדת להכניס אלי, לחדר מספר 7 : היא בלידה שלישית, באה מבני ברק, עדיין לא בתהליך לידה. הגיעה בגלל הפניה מהקהילה עם לחץ דם גבוה להפעלת לידה. יש תנאים? אני שואלת. לא. ממש לא. נעשה נסיון אחד ואם לא יצלח נעביר אותה למחלקה למשך הלילה. 
אני הולכת עם מרגלית למיון, כדי ללוות את האשה לחדר 7 ונכנסת איתה ביחד. אמא שלה נכנסת מן הדלת האחורית. כבר במסדרון היא סיפרה לי שהגיעה לכאן, לנתניה, כי בבני ברק לא נתנו לה אפידורל בזמן והפעם היא מבקשת : "אני לא רוצה לפספס".
אני מסבירה על התהליך של הפעלת לידה, חיבור למוניטור, התחלת טפטוף הפיטוצין, מרכיבה עירוי, שולחת שתי מבחנות עם דם כמקובל, כותבת בגליון מה שצריך וחושבת לעצמי ... איזה אפידורל ואיזה נעליים, היא כנראה לא מבינה שהיא בכלל לא בלידה.
בינתיים, בגלל שהמשמרת עדיין שקטה, אני מבלה בשיחה איתה ועם אמה. היא מספרת לי על הלידות הקודמות ומאוד מהר מבקשת את הבקשה החשובה השניה שעמה הגיעה לחדר לידה.
"את מכירה את הסגולה של הפנינה?" 
בטח, אני עונה, אני עובדת כאן מספר שנים והייתי בלידות עם נשים שבלעו פנינה כסגולה ללידה טובה ומהירה.
את יודעת, הפנינה היא פנינה מבורכת, לא סתם פנינה, היא ממשיכה. בשתי הלידות הקודמות לקחתי אותה בפתיחה של 5 ס"מ ותוך שעה בול ילדתי. ואו אני חושבת לעצמי, סיפור מעניין אבל חבל שהיא חושבת שהיא הולכת ללדת היום, כי אולי רק תתאכזב. צואר בלי תנאים, שבוע 38, הגוף לא מוכן, התינוק לא מוכן...
הזמן עובר ואני מתחילה לטפטף פיטוצין דרך מונה הטיפות. "את זוכרת לבדוק אותי כדי לדעת מתי אני בפתיחה של 5 ס"מ??" כן בודאי... עכשיו זה עדיין לא רלוונטי, אני מסבירה בהתנשאות קלה. הרי לא התחיל עוד כלום.
שעה עוברת ועל המוניטור מופיעים צירים נחמדים, כל חמש דקות. שעה נוספת עוברת והצירים מתקרבים זה לזה. האשה שוכבת על המיטה, מפטפטת עם אמה ואיתי. עדיין לא הכניסו לי עוד יולדות לחדר 6 ו-8. כמה נעים. אני שומעת סיפורים על ילדיה הקטנים בני ארבע ושנתיים. בעלה מחכה בחוץ עם הפנינה מאחורי הדלת.
בשעה 21:00 היא מבקשת שאבדוק אותה בדיקה וגינלית. אני די מהססת כי הרי היא עדיין לא מרגישה את הצירים ונראה לי מיותר אבל מסכימה.
צואר מחוק לגמרי מרכזי, 3 ס"מ ראש מבוסס היטב באגן. מה עם אפידורל? היא שואלת. אפידורל אמור להיות נגד כאבים, אני חושבת לעצמי ועדיין היא לא מרגישה את הצירים.... בכל זאת, אחרי שהקשבתי לסיפורים על הלידות הקודמות ושתי הבקשות איתן היא הגיעה במיוחד מבני ברק אני קוראת למרדים. היא מקבלת אפידורל. 
אולי תבדקי אותי שוב?? 
לחץ הדם אחרי האפידורל מצויין, הדופק נפלא - נראה שהתינוק מחייך לעצמו בתוך הרחם...
תבדקי אותי, היא ממשיכה, כי אני צריכה לדעת מתי בדיוק אני בפתיחה של 5 ס"מ ואז אבלע את הפנינה. השעה 22:00 ואני חושבת לעצמי שעוד מעט נגמרת המשמרת וחבל שלא אהיה אתה בלידה. בודקת אותה ומוצאת 5 ס"מ. תקראי בבקשה לבעלי, הוא מחוץ לדלת. הוא מגיע. אברך בשחורים מבטו מופנה הצידה. אני מגישה לו כיסוי נייר של כפפות, עליו הוא מניח את הפנינה ואז אני נותנת אותה לה.
פנינה לבנה קטנטנה. איך נוצרת? בלב הים, בתוך צדפה. הצדפה היתה צריכה להפתח כדי ללדת אותך. כדי שנוכל להתפעל מיופיך על היבשה. ואחר כך בורכת.
היא בולעת את הפנינה וממשיכה לפטפט איתנו , לספר על ילדיה הקטנים.
איזה שקט איזו שלווה. שום פחד שום סימן שאלה. מה היא חושבת לעצמה? אני שואלת את עצמי.... היא באמת חושבת שאפשר לדעת מתי יולדים...? לידה היא בעיקר חוסר ודאות, לא נודע , המון הפתעות, ועוד ועוד סיפורים שאני מספרת לעצמי.
בשעה 22:40 אני מספרת לה שהמשמרת שלי הסתיימה. אני שומעת את שאר המיילדות של משמרת לילה מגיעות אחת אחת לדלפק ומחכה שהן יגיעו ביחד לחדר 7 להעברת משמרת.
מה?! את לא נשארת איתי ללידה? אה... תראי.... אני צריכה ללכת... אה... תכף תגיע מיילדת שמתאימה לך כמו כפפה ליד וגם אשה נוספת מופלאה שהיא גם "כח עזר" וגם דולה... יהיה לך ממש כיף. 
נכנסות המיילדות של משמרת לילה לחדר ואני מספרת להן את סיפור האשה והפנינה. כולן סקפטיות - בטח בלידות הקודמות היא היתה יולדת תוך שעה מחמישה ס"מ עם פנינה ובלי פנינה.... הן אומרות לי מאחורי הוילון...
הן יוצאות מהחדר ואז היא אומרת לי:
תמי, השעה 22:55, אולי תבדקי אותי?? 
את מרגישה משהו? אולי לחץ על פי הטבעת? אולי הרגשה חדשה אחרת? לא. היא עונה לי וכמו בסיפור האפידורל אני עושה מה שהיא מבקשת. לוקחת כפפה, שמה קצת שמן ומרימה את הסדין.
שלפוחית שק מי השפיר בולטת מהנרתיק החוצה.
היא יולדת.
שתי לחיצות ותינוקת מתוקה הגיעה לעולם. השעה 23:00. שעה בדיוק מאז שבלעה את הפנינה.
אני נוסעת הביתה, כל הדרך לבת שלמה עם פה קצת פתוח. הלסת נשמטת לי שוב ושוב למטה. הלב דופק במהירות מטורפת. הגוף לא מאמין לחוויה. זה באמת קרה. זה באמת קרה. אני אומרת לעצמי שוב ושוב.

שש שנים אחרי, בוקר יום חמישי, אני בבית ועוד מעט יוצאת ליום עבודה בבית יולדות בגדרה לפגוש את עפרית , רעיה ואת היולדות שקבענו איתן לפגישות של לווי הריון. יש לנו היום גם ערב פתוח ואני מתרגשת כרגיל. בגלל שיש עוד כמה דקות עד השעה שבה החלטתי לצאת מהבית אני פותחת את המחשב ורואה שחברה שיתפה בפייסבוק משפט שאומר: תחזיקי (HOLD) את החזון, תבטחי בתהליך . מזמן לא הייתי בחדר הלידה של בי"ח לניאדו. אני נזכרת בסיפור של הפנינה. אני יודעת שלא הייתי יכולה להיות מיילדת אם לא הייתי מאמינה. אני שולפת שוב ושוב מהזכרון שלי את חווית הפשטות ואת חווית ההתמסרות של האשה ההיא ואז נכנסת נשימה. יש לי חזון. אני בוטחת בתהליך.

דרג את הכתבהדירוג כתבה סיפור אמיתי על אמונה שלמה או הסיפור על "הפנינה": 3 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
16 מדרגים
עבור לתוכן העמוד