חיפוש
דלג על חיפוש
עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מי שומר על החייץ של מי......? סיפורה של נעמי נואה

מי שומר על החייץ של מי? או ממיילדות לכיסוי תחת (נעמי נואה ) הייתי בת 22, שסיימתי את קורס המיילדות ברמב"ם. צעירה, מבולבלת ,רומנטית, מאוהבת בים הנשקף בחלונות חדר הלידה עם אור הזריחה והשקיעה. את שעות הפנאי ביליתי בחוף השקט ובין המשמרות ישנתי אצל חברים או בחוף. תקופה הזויה של שעות לימוד בין כותלי המנזר המיושן עם המסדרונות האפלוליים והשירותים הדולפים לבין חדר לידה עמוס ביולדות מתרבויות ובתים שונים. יולדות מבתיהן המהודרים מהכרמל ואחרות מדליית אל כרמל . שוטטות בין סמטאות "העיר", וואדי סאלים ,בת גלים וטיפוס במאות המדרגות המתפתלות דרך הדר לווילות של הכרמל. פגשתי בצוות רופאים ומילדות מגוון, מעניין ולמדתי מהם. במקור אני בת משק . נולדתי במושב קטן שעל חוף הים. כבר ביסודי ביליתי את רוב הפסקות האוכל בחדר האחות שושנה. ובטיולים השנתיים זו אני, שתמיד סחבה את תיק העזרה הראשונה. בחרתי ללמוד סיעוד בחיפה , מפני שהלימודים והפנימייה היו "בחינם" ושילמנו אותם בעבודה בחדר הכלים שבמחלקות. לא עלה אז על דעתי ,שאני מסוגלת לאקדמיה וגם אף אחד לא חשב שזה באמת חשוב. ההתנסות הראשונה בחדר לידה עוררה בי התרגשות. ידעתי שזה מקומי. הטפול באישה ברגע השיא של חייה, כשהיא נזקקת לתמיכה צמודה, ליחס אמפטי ומגע אישי ,זה הגשמת יעודי. חדר הלידה של אז היה 2 מיטות לידה ו 2 מיטות צירים. בחדר ליד היה כסא גניקולוגי לביצוע "פעולות", כלומר הפסקות הריון. תפקידנו היה בעיקר, להכין את החבילות לגרידות ולרחוץ את הכפפות , לייבשן להעביר אותם בטלק ולהכינן לאוטוקלב. באותה תקופה התעסקנו רוב הזמן ברחצת המיטות והציוד, אולם הזכירו כבר את המושג תוכנית טיפול, ו"צרכי המטופל" היה מושג חדש יחסית. המוניטור, היה חדר אליו נכנסנו ובו נבדקו נשים בהריון בסיכון, לבדיקה חד פעמית או נשים שעברו בשבועיים את תאריך הלידה המשוער ושם עבד הרופא. בדרך כלל המיילדות הסתפקו בדופלר ובחושים שלהן. עיקר הטיפול היה אלחוש בעזרת נרקוטיקה, אבל היה אז כבר ניסיון להשתמש ב"טנס". הלימודים למיילדות בבית חולים אוניברסיטאי, עם חדר לידה גדול שינו את תפיסת עולמי. שם גיליתי את הרופאים כשותפים בטיפול ביולדת . שם, הכרתי את המוניטור והאולטרא סאונד. שניהם היו מכשירים חדשים, שהתחלנו ללמוד להשתמש בהם . המיילדת האחראית לחינוכנו הייתה "ליזל" ז"ל . היא הזכירה לי את הסבתא היקית שלי. במדים נקיים ומגוהצים ללא רבב, הייתה יושבת בגב זקוף, ליד היולדת המשתוללת מכאב וקוראת את ה"ווילאמס". כאשר היא התרשמה, שהגיע הזמן לילד אותה, היא הייתה "מתרחצת" לובשת סינור ועליו חלוק סטרילי, כובע, כפפות ורק אז נוגעת בה לראשונה. היא ידעה הכל על מנחים ומצגים, לאופולד ופרידמן, אבל רגש ומגע לא היו הקטע שלה. היחסים בין הרופאים למיילדות היו אז קורקטיים. הם ציפו מאיתנו למעט -לילד את היולדת. דפוסי העבודה היו פשוטים. המיילדת הייתה אחראית לטפול הכולל ביולדת והרופא הוזמן כאשר משהו השתבש או במידה והיולדת הייתה חולה. הכרנו אז שתי מחלות משמעותיות: סכרת ורעלת הריון. בנשים הבריאות בהריון תקין אנחנו טיפלנו, והרופא היה בגדר יועץ. אנחנו קבלנו את היולדת (לא שחררנו) בדקנו, אבחנו וטפלנו, החלטנו ונתנו: עירוי נוזלים ואנלגזיה. אנחנו ניטרנו על פי ראות עיננו, אנחנו פקענו את המים וצנתרנו את שלפוחית השתן. ביצענו אלחוש החיץ ואפיזיוטומי, הזרקנו מכווצים וטיפלנו בילוד בדקנו את השלייה ובבוקר הרופא בא לחתום על השיליות. ברפורט היה בדרך כלל כתוב "לידה ספונטנית ROA ב.מ.פ " או "ישנה טוב דופטון +". כאשר חדר הלידה לא היה עמוס בילינו יחד בסריגה, פיצוח גרעינים והחלפת מרשמים. המיילדות הוותיקות העשירו אותנו בחוויות ובסיפורים איך ילדו במרוקו, הודו והונגריה. מילדות, הפלשיריות מרוסיה, שניהלו חדרי לידה באזורים הכפריים, יילדו בתנאי שדה ללא חשמל היו הגיבורות שלי. לידה בלתי נשכחת מאותה תקופת לימודים- יולדת בלידה II הגיעה בבוקר עם צירים לחדר הקבלה. נבדקה על ידי רופא ובוצע לה אולטרא סאונד ומוניטור, הועברה לחדר לידה, בלי שאובחנה אצלה כל בעיה. אני כתלמידה הופקדתי לטפל ולילד אותה. בשלב ה-I לא ראיתי כל בעיה פרט למבנה בטן מוזר דומה לBundel או שלפוחית שתן מלאה. כמובן צנתרתי אותה ודיווחתי. הרופא הצטרף אלינו לשלב ה-II ותמך בי בשלב הוצאת הכתפיים והראש הנוסף. נולד תינוק סיאמי. Omphlopagocelle , במשקל מעל 4.5 קילו ללא אפיזיוטומיה וללא קרעים. חשכו עיני. לוויתי כמובן את היולדת ואת התינוק. הוא עבר ניתוח מוצלח להסרת העובר מבטנו וחודשיים אחרי האירוע אף הוזמנתי לברית שלו. הרופא לא נחקר או ננזף על האבחון הכושל והאירוע עבר בשלום, ללא הטלת האשמות הדדיות. לאחר קורס מילדות עברתי מספר התנסויות. בבית החולים בחדרה שם ילדנו ועזרנו לרופא ב"פעולות" לסירוגין. שם חוויתי את קרע הדרגה השלישית הראשונה שלי. יולדת מג'אסר אל זרקא בלידה החמישית, עם אננצפלוס. קרע עם יציאת הכתפיים. כמובן שהרגשתי נורא, הצוות עודד אותי והרופא ,שתפר את היולדת, הרגיע אותי ב"רק מי שעובד טועה" . עברתי לעבוד בנהרייה לפני 24 שנים. הצוות קיבל אותי בחיבה אימהית. עבדנו 3 מילדות במשמרת: בחדר קבלה, 3 חדרי צירים ו5 מיטות לידה באולם המופרד במחיצות פלסטיק. האמנו בביות והשארנו את הילוד והאימא שעתיים אחר הלידה ביחד, אבל טיפלנו בילוד אחרי מחיצה. טיפלנו ביולדות עם צירים מוקדמים, אקלמפסיה בחדרי הצירים ויולדות בלידה לא פעילה שלחו אז הביתה או נתנו להסתובב. בחדר קבלה עשינו בבוקר את מרפאת ה-NST בין יולדת אחת לשנייה, ללא פרטיות וללא משפחתה. המוניטור הפך למכשיר משמעותי. נשים החלו לבקש אפידורל והביצוע היה עדיין מסורבל. היו ניסיונות של הרופאים הגניקולוגיים להשתמש בפודנדל בלוק. היה שימוש באמניוסקופיה לאבחון מצוקה עוברית. הרופאים בדקו אז את השימוש בפיטוצין והחדירו קטטר לחלל האמניוס להערכת הלחצים. אנחנו המשכנו להשתמש במשאבת החלב כגירוי פטמה ליולדות וולדניות או מרובות עוברים. רוב האוכלוסייה שלנו העדיפה לידה טבעית והיולדות רק ביקשו את התמיכה של המשפחה שלהן. יחסי הצוות היו טובים. הרופאים הבכירים העריכו את עבודתנו והצעירים למדו מאיתנו. נסעתי עם משפחתי לשליחות בדנמרק לפני 14 שנים. שם פגשתי מילדות אחרת. בבית חולים בגנטופטה, שכונה בקופנהגן, נפגשתי בחדר לידה בקהילה. חדר לידה והמיילדות בו נותן שירותים מתמשכים ליולדת ולמשפחתה. הזוג הצעיר פוגש את המיילדת שלהם לתכנן את ההיריון, המיילדת מפנה את האישה ההרה בשבועות הראשונים לרופא על מנת לעשות את הבדיקות הנדרשות כמו סיסי שלייה או סקירת מערכות אך היא מנהלת את מעקב ההיריון. המיילדת נותנת את ההדרכה להכנה ללידה ומלמדת בפועל את הנשים ובני זוגם תרגילי יוגה ותזונה מתאימה. המיילדת עוקבת אחר ההיריון והרופא הוא בגדר יועץ. במידה והיולדת בריאה וההיריון תקין המיילדת תמשיך בטיפול בילוד ובמעקב כחודשיים לאחר הלידה. יש להם מערכת תומכת ליולדת לאחר הלידה בו אחות מלווה את היולדת והתינוק שנתיים לאחר הלידה. היולדת גם תבקש לחזור לאותה המיילדת בהריון הבא. חדר לידה מתנהל על ידי צוות קבוע של מילדות, המכירות את סידור העבודה שלהן שנה מראש. לכל אחת מהן יש ימי מרפאה, ימי הדרכה, ימים במחלקה הפרינטאלית (הגיע הזמן שגם אנחנו נחליף את השם) וימים או משמרות בחדר לידה. המיילדות נלמדת בדנמרק כפרופסיה נפרדת והן גאות ברישום ובסטטיסטיקה שהן עורכות. הן הציגו בפני רישום מדויק של הפעילות שלהן והמחקרים שהן עוסקות. באותה תקופה הן בדקו את הזמן האופטימאלי לניתוק של חבל הטבור. מדהים היה לצפות ביחסים בין הרופאים למיילדות בארץ, שבה נושא העצמת האישה הוא האג'נדה. נוכחתי בביקור רופאים, בו הרופא הבכיר נוקש על דלת החדר ומבקש רשות להיכנס. המיילדת שואלת את היולדת ובין זוגה והם מאשרים, אז היא פותחת לו את הדלת והרופא שואל בנימוס את היולדת "האם את צריכה אותי?" והיולדת עונה, לא ,תודה. ואז הוא פונה למיילדת באותה השאלה והיא עונה "בינתיים הכול בסדר" והביקור רופאים הסתיים, ברוב כבוד והרופא יצא. כאשר חזרתי לאחר 5 שנים לחדר לידה בנהריה, הוא השתנה באופן משמעותי ואיתו השתנתה גם העבודה. התחלנו לכתוב והרבה. התחלנו לפרט ולהסביר את העשייה שלנו למטרות מדיקולגליות. מהרמת הדפנות ומתן פעמון עד החתמת המוניטור, הכול נרשם ובמספר מקומות (לפעמים על אותו הדף). הדרישה לפרטיות ולהכנסת המשפחה לחדר הלידה הולידה שינוי מבני והקמת חדרים, בהם המוניטור והבעל ממקדים את מבטי הצוות. הטפול ביולדת ובתינוק הפכו לנוהל עבודה ואנחנו הופקדנו על יחידה ביחס של מילדת ל 3 מטופלות. ( + ילודים). השיטה הביאה לשיפור באיכות העבודה ואפשרה התמקדות בצרכי היולדת ומלוויה. לאחרונה, הטיפול באשה בהריון הפך למורכב. עד שבוע 24 ההיריון בסימן שאלה וליולדת נעשות בדיקות רבות, שלתוצאותיהן היא מחכה במתח שבועות רבים. רוב מעקב ההיריון עבר לידי הרופאים, שמתפקידם לזהות פתולוגיה ולעסוק במניעה ובכך הם מתמקדים. במידה והיולדת לא יוזמת מעצמה מפגש עם מילדת, שאמורה לעזור לה לחבור לחוויה הרגשית ,לבנות אמון ביכולתה הטבעית ללדת ולהדריך אותה, היא עלולה למצוא עצמה נפחדת, פסימית ורואה רק שחורות. הפגישה הראשונה של היולדת עם מיילדת, תהיה בחדר הקבלה, המנוכר והזר שם היא תידרש להיפרד מבעלה, מבגדיה ומזהותה ולהפוך ל"יולדת מחדר 3" במקרה הטוב או ליולדת "פרימיפארה עם 3 ס"מ" במקרה הפחות טוב. המיילדת רוב הזמן תעסוק בניירת או במחשב ותחבר אותה למוניטור תשאל שאלות, שרובן מיותרות כי התשובות הן בכרטיס המעקב. הרופא יבדוק אותה באולטרא סאונד ויבצע בדיקה נרתיקית לפעמים כואבת, מאחורי ווילון דק, כאשר יש סכנה שאנשי צוות אחרים ידחפו את ראשם וישאלו שאלות לא רלוונטיות או הרופא יענה לטלפון הנייד בו זמנית. (הרי הוא אחראי בו זמנית על עוד 10-15 נשים וחייב לענות לקריאת הרופא הבכיר). לאחרונה , הדרישה לשמירה על זכותה של היולדת לקבלת הסבר על הטפול המוצע לה הפך למערבולת של טפסים וניירות שיש להחתים עליהם. הדרישה של המטופלים לתוצאות מעולות תמיד של ההיריון והלידה, ללא סובלנות לטעויות של רופאים ומיילדות, הולידה תביעות משפטיות. כאשר הלידה מסתיימת עם ילוד לא בריא הזקוק לתמיכה וטפול מתמשך, המימון לא מועבר אוטומטית לידי המדינה וההורים האומללים המאוכזבים מחפשים אשמים, על מנת לשלם את העלויות. הרופאים, שעליהם הוטלה האחריות על תוצאות הלידה מבוהלים ומפחדים, מחפשים אשמים. עומס גדל בעבודת המיילדות שנמצאות בין הפטיש לסדן בין דרישת הרופאים לעזרה בטכנולוגיות החדישות לבין דרישת היולדות לקבל טפול אישי, איכותי ומתמשך. דרישת המערכת לעבוד על פי נהלים מול דרישת היולדת לגלות אמפטיה ויחס אינטימי, שני קטבים שבמשך שנים ניסיתי לגשר ביניהם. יחסי העבודה המעורערים ודרישת הממונים לצייתנות הובילו את המיילדות המעוניינות "לחזור הביתה בשלום" להקטין ראש. ממיילדות מקצועיות, מורשות, שתפקידן היה מוגדר לטיפול באישה בהריון ובלידה שהן בר סיכון נמוך, הפכנו לעוזרות הרופאים. המיילדות בבית החולים מנוהלת על ידי הרופאים. הם מאבחנים, הם מחליטים, הם מזרזים, הם מפעילים והם מנתחים. רוב הנשים המגיעות ללידה עם צירים לא סדירים או בתאריך הלידה המשוער מוגדרות כהריון בר סיכון. רוב היולדות המופנות על ידי רופא הקהילה בגלל אפיזודה חד פעמית , קצרה של האטה בדופק או מוניטור לא ברור מוצע להם אשפוז והשראת לידה. בדיקת כמות מי השפיר השנויה במחלוקת בספרות הפכה לכלי אבחוני רב רושם ואבחנות של Relative Oligohydroamnios ב- AFI_ 7 מולידות התערבות רפואית ממושכת בלידה. אנחנו המיילדות נשארות יושבות על הגדר. מעוניינות לשמור על מקום העבודה שלנו, מעדיפות לשמור על השקט ובו זמנית עובדות הרבה יותר קשה מבעבר. אנחנו נקרעות בין יולדת אחת לשנייה בין עזרה באפידוראל, לעזרה בוואקום ושוב לחדר ניתוח "לקבל את ה"סקציה". אנחנו המיילדות בבתי החולים השתנינו והפכנו אחיות עוזרות לרופא ואני מרגישה שאיבדנו את הפואנטה. המיילדת שהייתי, ששוכחת את עצמה ו"נתקעת" ליד היולדת, היא יותר לא סבירה באווירה כזו. המיילדת ששומרת על החיץ של היולדת, יותר מששומרת על החיץ שלה, תרתי משמע, נחשבת לסתם טיפשה. נלחמתי כדון קישוט במערכת, המובילה אותנו ל 30 אחוז ניתוחים קיסריים. בקשתי לערוך סקר ולבדוק את תוצאות הגישה הטיפולית האקטיבית, הממליצה ליולדות בשבוע 37 ואילך השראת לידה. הצגתי לפני הממונים עלי שיטה פשוטה לרישום הנתונים, שמאפשרת עיבוד סטטיסטי על מנת שנוכל לעבוד עם Evidence database. ההנהלה העדיפה ל"הרגיע" אותי במחלקה להריון בסיכון. אני מוותרת על הכל בינתיים, ומעדיפה להיות "דולה", המטפלת האמיתית והאישית של האישה בהריון ובלידה. פתחתי את "ציר להורות" בקבוץ כברי, כי אני עדיין מאמינה ביכולת הטבעית שלנו ללדת תינוקות כמו, שסבתא של סבתא, של סבתא ילדו מזה דורות. אני מעודדת נשים לחזור ולהיזכר ביכולתן על מנת לאפשר להן ללדת בסביבה תומכת , פרטית ואינטימית המאפשרת את הפרשתם של "הורמון האהבה" האוקסיטוצין, פרוסטגלנדינים ואנדורפינים.

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה מי שומר על החייץ של מי......?  סיפורה של נעמי נואה: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
8 מדרגים
עבור לתוכן העמוד