מיילדות במסע לחיים


מתוך עדותה של רות אליעז ז"ל:
..." התחילו לי כאבים וז'נקה הייתה לידי. והיא אומרת-זה כאבי לידה. אמרתי – לא זה מהמרק. קודם צריכה ברטה ללדת וא"כ אני. ברטה הייתה שמנה. הכאבים התחזקו, התחזקו עד שאני התחלתי להאמין שהשעה שלי קרבה. לא ידענו מה לעשות. אנחנו שתינו בקראנבלוק. אין אף אחד מסביבנו. לידה ראשונה. לא ידעתי מה לעשות. איך מתנהגים? מה עושים? לא התעניינתי מקודם, גם כן. כשהכאבים התחזקו אז ברטה העזה בלילה לדפוק על הדלת של הבלוקאלסטה והיא שלחה מיילדת. הייתה שם מילדת למקרים כאלה. אני כל הזמן הלכתי הלוך וחזור, הלוך וחזור. כשהכאב הגיע לקחתי את הדרגש והחזקתי אותו כדי לעשות איזה שהיא תנועה מנגד. המיילדת באה לוקחת את השמיכה שלי ושמה אותה על הספסל של הבלוק. ספסל של האבנים האלה – של הבטון. אמרה לי לשכב על זה. לא הייתה לי ברירה שכבתי על זה והיא עזרה לי. עם זה שהיא התפללה התפילה שהנוצרים מתפללים עם המחרוזת. והתפללה וזאת הייתה כל העזרה שהיא נתנה לי. רק סיפרה לי שאין לה שום דבר כדי לעזור לי. אחרי כמה שעות, לא הרבה שעות אני ילדתי. ילדה נהדרת. היא תפסה את הילדה ואמרה לברטה שהיא תלך לרחוץ את הילדה, כי מים חמים אין. טבור היא חתכה עם המספריים ללא סטרליזציה. צמר גפן לא היה. מים חמים לא היו. סבון לא, לא מגבת לא חיתול כלום. היו לי הבגדים עם הפסים שהיו בגדי אסירים.השמיכה שאני ילדתי בה מלאת דם.וככה העבירה את הילדה ואותי לדרגש חזרה. שהילדה לא תצטרך להיות על הקרש-שמתי את השמיכה המלוכלכת תחתיה. כיסיתי אותה ואותי עם השמיכה הזו וזהו כך שכבנו.
בבקר הגיע מנגלה. בדק את הילדה והוא נתן פתאום הוראה שיקשרו לי את השדיים. שאסור לי להניק את הילדה. האחות שמה קשרה לי את השדיים והילדה נורא בכתה. אישה אחת שעבדה במחסן בגדים, היא גנבה כותונת לילה ובאה ונתנה לי מתנה. ומהכותונת לילה שזה היה מאיזה בד דק אנחנו עשינו 4 חיתולים. כל חיתול הוצאנו מרובע קטנה וכשקיבלתי את הלחם שלי, לעסתי את הלחם, סגרתי את זה וטבלתי או למרק או לקפה. זה מה שנתתי לילדה שלי. לא היה. החלב עלה לי, הייתי מלאה ולא העזתי לפתוח את הקשירה הזו החזקה כי כל רגע היה תמי יכול להיכנס מנגלה. הילדה נורא בכתה בהתחלה. א"כ כל יום הבכי היה פחות, כל יום בא מנגלה ועם כל הנימוס בדק את הילדה והלך. דיבר איתי והלך. ואני שכבתי בייאוש. אני לא יכולה אפילו לתאר. התחילו פצעים על הגוף, הבטן התחילה להיות נפוחה מצד אחד והעצמות יצאו. היה נורא. ששה ימים או שבעהימים אני לא יודעת בדיוק מנגלה בא ואומר לי – מחר תהיי מוכנה ואני מחר בא לקחת אותך עם הילדה הזו. ואני ידעתי שאני הולכת לתאי הגז עם הילדה שלי. הייתי צעירה ומצד שני רציתי לחיות. אני ידעתי שזה יום אחרון של חיים שלי. התחלתי לבכות. וברטה לא ידעה מה לעשות איתי. אף אחד לא יכול להשתיק אותי. והגיע ערב וכפי הנראה אני צעקתי. אני לא יודעת.ופתאום הופיעה אישה והתברר שזו רופאה, אסירה כמוני. צ'כיה כמוני. ושואלת אותי עם קול כזה...מה את צועקת כאן? אני אומרת- מחר אנחנו הולכות לתאי הגז עם הילדה שלי. אז היא שמעה על השתי הנשים שחזרו מהמבורג ואמרה-אני אעזור לך, אני מוכרחה לעזור לך. ועזבה. היה תמיד שם כיבוי אורות באיזה שהיא שעה מסויימת. אני לא יודעת מתי. היו רק כמה, ככה אורות שמה ופתאום היא מופיעה ואומרת הבאתי לך משהו ותתני את זה לילדה שלך. זה מזרק. אני שואלת אותה מה יש בפנים? אז היא אומרת- מורפיום. זה ימית את הילדה שלך. שוב עם כזה קול מובן מאליו. אני נדהמתי. אני אמרתי לה – את רוצה שאני ארצח את הילדה שלי?. והיא התחילה לדבר. לדבר עם קול של מלאך. אמרה שהיא מוכרחה להציל אותי. אמרתי-תתני את את זה. את רופאה. היא אמרה שהיא עשתה שבועת היפוקרטס שהיא מוכרחה להציל חיי אדם ושהילדה לא מסוגלת לחיות. ושהיא מוכרחה להציל אותי ושאני צעירה.דיברה דיברה דיברה, דיברה אני לא יודעת כמה זמן. עד שלא היה לי כוח התנגדות. אני המתתי את הילדה שלי. לא לקח הרבה זמן לקחו לי אותה. הפסיקה לנשום והם לקחו לי אותה. ואני לא רציתי יותר לחיות אחר כך. הייתי בייאוש. הרופאה הייתה הרבה זמן לידי. בבוקר אני הייתי מוכנה."
עבור לתוכן העמוד