קורות חייה של המיילדת הראשונה של מושבת עקרון

חסיה מרגולין נולדה בבלרוס, בעיירה קטנה בשם טורץ,קרוב לעיר מיר בפלך מינסק, אמה באשה-פרידל הייתה המיילדת של העיירה ושל כל אזור מיר.

                                                                                                     

בטורץ הכירה את משה-שמואל קלמנוביץ ונישאה לו, משם עברו ליקטרינוסלב, עיר מחוז גדולה על גדת הדנייפר. בבית החולים היהודי שבעיר הייתה חניכה-מתלמדת ולמדה לעסוק במיילדות. 

משם התארגנו ליציאה לארץ ישראל, היציאה בפועל הייתה מוקדם מהמתוכנן, וזאת בשל פוגרום שערכו הקוזאקים ביהודי יקטרינוסלב בערב יום הכיפורים בשנת 1903 (תרס"ג). הם נאלצו לחכות עד פסח עד אשר היו להם את המסמכים הנדרשים ליציאה לדרך ובינתיים קיבלה חסיה את ההסמכה כמיילדת מטעם בית החולים היהודי.

המשפחה ידעה כי בארץ מחכים להם חיים קשים ועבודה קשה אבל האמינו כי בארץ ישראל יהיו חופשיים.

בדצמבר 1902 (כסלו תרס"ב) יצאו לדרכם עם שבעה ילדים והתגלגלו בדרכים במשך שני ימים ושני לילות נסעו בעגלה רתומה לשני סוסים עד אשר הגיעו לעיר חרסון ומשם לאחר לילה הפליגו במשך יומיים בספינת קיטור לאודסה.  

כאשר הגיעו לאודסה לא מצאו אנייה המפליגה לארץ ישראל, אבל חסיה שתמיד הייתה בעלת תושייה פנתה לועד הקהילה, ובעזרתם מצאה חדר לשכור בעיר עד שתימצא אניה. באודסה התגוררו במשך שבועיים עד אשר הגיעה האנייה "רוסלאן" שהייתה מפליגה בקו אודסה-יפו ועוברת דרך איסטנבול וביירות, חסיה שילמה 14 רובל עבור כל בן משפחה והמשפחה עולה על סיפון האנייה.  

בי"ד בכסלו תרס"ב (דצמבר 1902) מגיעה האנייה לנמל איסטנבול לאחר שחצתה את הים השחור, בו ביום ממשיכה הספינה בדרכה חוצה את ים השיש ומגיעה למצרי הדרדנלים ובתום ארבעה ימי הפלגה וטלטולים בים הגיעו לנמל ביירות, בעודם בדרך חסיה, אשר הייתה בהריון, חשה צירים. הודעה נמסרה לרב החובל אשר דאג לפנות את אחד מקציניו מתאו, ואחת הנוסעות נלוותה אליה ופעלה על פי מוצא פיה של המיילדת המדופלמת, הרתיחה מים, והכינה בדים נקיים, וכך נולד נחמן, בנה השמיני של חסיה על סיפונה של אניית צליינים רעועה  בדרך לארץ ישראל. רק כשהתחיל הרך הנולד לבכות במלוא הגרון, הפקידה אותו בידי הנוסעת שסייעה לה ל"ניקוי כללי" ועטיפת גופו בבגדים שהוכנו מבעוד מועד. בהגיעם לנמל ביירות ירדה עם התינוק מהאניה.

האניה המשיכה בדרכה עם המשפחה ובכ"ג בטבת תרס"ג (ינואר 1903) הגיעה לנמל יפו , חסיה הצטרפה אליהם לאחר מספר ימים ביפו. והמשפחה המשיכה בדרכה למושבה עקרון, היא מזכרת-בתיה. 

המשפחה השתלבה היטב בחיי המושבה. משה עבד ביקב בראשון לציון ובסופי שבוע היה חוזר הביתה. לחסיה רחשו כבוד רב במושבה בשל תואר ה"מיילדת" ומקצועיותה הרבה, ובשל מידותיה הטובות ותכונותיה הצנועות., היא היתה ידועה כאשת חיל, וניהלה בביתה "הכנסת אורחים",בחדר בצריף שבו גרו אשר שימש כמלון חינם אין כסף לעוברי אורח. חסיה הייתה לבושה תמיד שמלה שחורה ארוכה ולמתניה קשורות בחבל זוג מספריים, אולי תזדמן לה לידה ולא ימצא במה לחתוך את חבל הטבור. כאשר הייתה הבובה-חשה מיילדת היו רבים נאספים מסביב לבית ומציצים מהחלון. היולדות בעקרון ידעו שיש להן על מי לסמוך ושבובה-חשה כפי שכונתה, תגיע בכל שעה שתיקרא, יום או לילה, ובשעה שבלידה הייתה סכנת חיים הייתה שולפת "קמע" סודי המיוחד לה, היה זה חבל ארוך אשר את קצהו האחד הייתה קושרת לאחת מרגלי היולדת ועם קצהו השני הייתה הולכת לבית הכנסת וקושרת אותו לארון הקודש – "כדי שהשם ישמע ויעזור". כאשר בובה-חשה הייתה ממהרת ללידה כולם במושבה ידעו, שכן ראו אותה אצה-רצה ותיקה השחור בידה, אחד מילדי המושבה, אשר היה בעל קול ערב, היה שותף למנהג נוסף שהיה לבובה-חשה, היא אהבה לשמוע שירה בזמן עבודתה, היא הייתה מניחה גרוש על אדן החלון של חדר היולדת עבור הילד והוא היה שר לה מבעד לחלון שירים וקטעי תפילה בעודה עוסקת במלאכת הלידה.

גם כאשר הלידה הסתיימה, לא מיהרה לשוב לביתה, והייתה ממתינה לראות שליולדת ולנולד שלום, ובמידה והיו סיבוכים הייתה נשארת אפילו ללון בבית היולדת עד אשר נחה דעתה. 

מספרת מילכה וולפסון לבית ארקין מוותיקות עקרון :

"כולם במושבה אהבו את הבובה-חשה, היא הייתה המיילדת של אמא שלי בכל תריסר הלידות שלה, שלי ושל כל האחים והאחיות שלי."

"באחת הלידות הגיעה הבובה-חשה לבית, בדקה את היולדת וגילתה שיש לה תאומות, הלידה הייתה מסובכת עוד יותר מכיוון שהיא גילתה שהן הפוכות בפנים, מה שקוראים היום לידת עכוז, במקום הראש שצריך לצאת העכוז יוצא ראשון, מכיוון ששעת הלידה הייתה ממש קרובה והייתה פתיחה גדולה, היא הכניסה את היד פנימה והפכה אותה עם הראש לכיוון פתח היציאה והוציאה את הולד החוצה, ככה עשתה גם עם השניה, והכל עבר בשלום, איזה אומץ היה לה לעשות את זה." 

הבובה-חשה לא עסקה רק במיילדות היו מגיעות אליה גם נשים שחלו בקדחת או מחלות אחרות והיא הייתה מטפלת בהן, היא ידועה כאשת סודן של הנשים וייעצה להן גם בענייניים שבינו ובינה שכן הן התביישו לפנות לרב. 

כאשר הייתה בובה-חשה בת 66 היא חלתה בדלקת קרום המוח, מצבה התדרדר במהירות וחצי גופה היה משותק במשך שבועיים סעדו אותה בעלה ובנה הקטן נחמן. בחול המועד סוכות בי"ז בתשרי תרצ"א  (9 לאוקטובר 1930) נפטרה חסיה.

 

בעיתון הארץ של אותם הימים התפרסמה כתבה שנשאה את הכותרת : "הסבתא של עקרון איננה".

 

עבור לתוכן העמוד